הוא בחור ממש נחמד, אז למה יש לי "תחושות מוזרות" בגוף?
נועה נופר // עיתון הארץ // 6 לנובמבר 2022
מיניות עושים עם הגוף. ועם הלב. ועם הראש. אם כך, למה רוב החינוך למיניות הוא מאוד שכלתני ועובר רק דרך ערוצי הקוגניציה? בני נוער צריכים ללמוד להקשיב לראש שלהם - אך גם ללב שלהם ולגוף שלהם, וזה התפקיד המרכזי של העוסקים והעוסקות בחינוך למיניות.
מה זה אומר להקשיב לגוף? כשמישהו מתקרב אליכם לשיחה ואתם מרגישים שהוא נעמד קרוב מדי, חצה את גבול המרחב האישי שלכם, אתם מיד לוקחים צעד אחורה. הצעד הזה נעשה מתוך הגוף, כלומר, הגוף יודע מה הגבול שלו - בדרך כלל הרבה לפני שהראש הספיק להסביר לעצמו למה 44 ס"מ זה בסדר אבל 43 ס"מ זה כבר קרוב מדי.
אנחנו חיים בחברה שמקדשת את הרציונליות, את ההיגיון, ומלמדת אותנו לקבל החלטות "נכונות", "חכמות" ובעלות נימוק. לכן, מאוד ברור מדוע חינוך למיניות מתקיים בדרך כלל בערוצים שכלתניים. אבל, וזה אבל גדול, במיניות הגוף הוא שחקן מרכזי, לפעמים הרבה יותר מהראש.
לפעמים הראש מסביר לי באופן מאוד הגיוני למה כדאי לתת לבחור מסוים הזדמנות, אבל הגוף מאותת לי "לא, זה ממש לא הבחור שאת רוצה". חברה שרוצה בטובתי תשאל: "אבל למה? הוא כזה מהמם", ואני אשאר חסרת מילים או הסבר - פשוט כי התשובה לא נעוצה שם. לא במילים ולא בהיגיון. היא בגוף, היא במשיכה, היא בתחושה פנימית עמוקה שאני מרגישה ואין לי דרך לנמק אותה.
לצערי, הקשבה לאותות של הגוף הפכה כיום לתפיסה ניו־אייג'ית ששייכת לאנשים ש"מחוברים לעצמם". אולם הקשבה לגוף היא חשובה לכולם כיוון שלגוף יש ידע משלו. כך למשל, אם חווינו טראומה מכלב שהפחיד אותנו בגיל מאוד צעיר, ייתכן שלא נזכור את האירוע אבל הגוף כן, ובכל פעם שכלב יתקרב אלינו נרגיש איך הגוף דרוך ומתגונן, מגן על עצמו מהטראומה שנצרבה בו.
באותו אופן, חלקנו נימשך לריחות מסוימים שאחרים לא יאהבו ואף ייגעלו מהם. לעתים זה נובע מאיזו סיבה שהראש אינו זוכר, ולפעמים בלי הסבר. גוף אחד נמשך לריח מסוים וגוף אחר ממש דוחה אותו.
לא פעם סיפרו לי נערים ונערות על "תחושות מוזרות" שהיו להםן בגוף בזמן אינטימיות או מגע מיני. כשנכנסנו לעומק העניין, ובדקנו יחד מתי הגוף מגיב ואיך הוא מגיב במצבים שונים, הם גילו שהגוף למעשה מספר שהוא מרגיש מבוכה. אחרים גילו שהגוף מספר להםן על משיכה מאוד חזקה, או לחלופין דחייה כואבת. כך לומדים הנערים והנערות להקשיב לגוף וללב, שמגלים להם דברים חדשים לגמרי על עצמם.
כשאנחנו עוסקים בחינוך למיניות באופן שכלתני בלבד, נערים ונערות רבים בכלל לא יודעים שהגוף מאותת להם רגשות ותחושות בזמן המגע המיני - ומשתיקים את האותות הללו. וכשאנחנו מרחיקים את עצמנו מההקשבה לשפה הזו של הגוף וממה שיש לו להגיד לנו, אנחנו מרחיקים את עצמנו ממה שנכון לנו - ואנחנו הרי יודעים הכי טוב מה נכון לנו.
לתפיסתי, אף מחנכת למיניות לא יודעת יותר טוב מהנער או הנערה מה נכון להם. לעתים קרובות, גם לא ההורים. אנחנו יכולים ללמד אותם את השאלות החשובות, להעניק להם כלים כדי לפתוח את הלב, ללמד אותם להרכיב משקפיים ביקורתיים על השפעות החברה וללמד אותם להקשיב לשפת הגוף שלהם. לאחר כל זה, הם ורק הם - יודעים להגיד מה הדבר הנכון עבורם.
אני מאוד אוהבת לשחק עם בנותיי משחק מגע, שהמטרה המרכזית שלו היא ללמד אותן להרגיש את אותות הגוף שלהן. אני שואלת את הבת שלי: "אני יכולה לתת לך נשיקה על האף?", אם הבת שלי רוצה, אני נותנת לה. אם היא לא רוצה, היא תענה לי שלא אבל תציע לי מה כן מתאים לה: "לא על האף, אבל את יכולה לתת לי נשיקה על הלחי". ואז, אם זה גם מתאים לי, ניצור את המגע שסיכמנו עליו ביחד.
לאחר מכן, אשאל אותה על התחושות שלה. אחרי שהיא תגדיר איך היא הרגישה, אני אשאל איך זה הרגיש לה בגוף. לפעמים התשובה תהיה "כיף, הרגשתי עקצוצים בכל הגוף", ולפעמים "זה היה לי לא כל כך נעים בעצם, הרגשתי שהגוף שלי מיד רוצה ללכת אחורה", וכו'. אחר כך נשחק במשחק שוב בחילוף תפקידים.
לסיכום, כשניגשים וניגשות ללמד חינוך למיניות, סל הכלים צריך לכלול טכניקות של הקשבה לגוף, חיבור לרגשות, ראייה פתוחה לכך שהחברה משפיעה על התפיסות שלנו וכיצד להתקרב לעצמנו. במיניות, זה הדבר הכי חשוב.