הילדים שואלים על סקס? אמצו את המבוכה ודברו איתם בכל זאת

נועה נופר  // עיתון הארץ  // 5 לאפריל 2021 

​

"אמא, מה זה סקס?" שאלה אותי בתי כשהיתה בת שבע. לרגע התבלבלתי. מה פתאום היא מכירה את המילה הזאת? ולמה שהיא תדע בגיל כזה מה זה? ומה לעזאזל אני אמורה לענות לה בכלל? הרי אני רוצה להיות פתוחה איתה, לדבר על הכל. רוצה להיות אמא כזאת שעונה על כל השאלות, כך שאולי כשהיא תהיה גדולה היא תבוא ותתייעץ איתי.

מצד שני, הגוף. הגוף שלי מאותת לי שלא נעים לו כרגע. אני נבוכה. אני מוצאת את עצמי מוציאה הברות חסרות פשר לנוכח השאלה. "אמממ, מה זה סקס? סקס זה... זה... זה כזה שעושים מבוגרים". אני מחלצת איזו תשובה, יודעת שזו ממש לא התשובה הנכונה. ובכל זאת, זה כל מה שהצלחתי להגיד. "מה זאת אומרת שעושים מבוגרים? מה הם עושים?", היא מקשה. נו, מה לא היה ברור בתשובה שעניתי? הגוף כל כך מתפתל, ואני רק רוצה שהרגע הזה ייגמר. שהשיחה הזאת תעבור כבר. שאני אדע שעניתי נכון, תיפקדתי כמו שצריך - אבל שתהיה מאחוריי.

​

מבוכה. כולנו מכירים אותה. כשהיא מגיעה, אנחנו רק מחפשים להיפטר ממנה. אבל למה? מה יש בתחושה הזו שהיא כל כך לא נעימה לנו? שאנחנו רוצים להימנע מלחוש בה ולהימנע מלגרום לאחרים לחוש בה?; הרבה הורים חוששים ממבוכה, שלהם או של ילדיהם, בשיח על מיניות.

 

רבים שואלים - מה אפשר לעשות כשהיא עולה?

​

לאמץ את המבוכה

מכיוון שהיא רגש שעולה כשיש התנגשות בין נורמה חברתית אליה הורגלנו לבין סיטואציה בה אנחנו נמצאים; כך למשל קרה לי בכיתה ט' כשנסענו כל השכבה לשפיים: התגלשתי במגלשה האדומה המפחידה וכשהגעתי למטה, הייתי כל כך נלהבת ומלאת אדרנלין וצעקתי "יאללה, עוד פעם!". ואז ראיתי את הפרצופים של החברים והחברות שלי, בוהים בי בתדהמה.

וואו, כמה הייתי נבוכה. זאת חתיכת התנגשות בין נורמה חברתית לפיה יש לכסות את איברינו הצנועים בציבור - לבין העובדה שהמגלשה האדומה, המפחידה מכולן, הרימה לי את החזייה של הביקיני לצוואר; גם כאשר מחמיאים למישהו בפומבי למשל, הוא לרוב ירגיש מבוכה. זאת משום שצניעות היא ערך בחברה שלנו, ואותו אדם למד שעליו להצניע את מעלותיו ובטח שלא להפגין גאווה בעצמו; גם כאן קיימת התנגשות בין המחמאה, לבין הנורמה החברתית שמצווה עלינו הפגנת צניעות.

​

לפיכך, הרי כשמבוכה צפה בשיח על מיניות, היא מאותתת לנו שאנחנו מדברים עכשיו על משהו שהורגלנו שאסור לדבר עליו. ואם הרצון שלנו הוא לשנות את השיח על מיניות, להתחיל לדבר באופן פתוח יותר עם ילדינו ולהוות עבורם כתובת - הרי שיציאה נגד נורמת השתיקה והמבוכה שבאה איתה, מאותתת לנו שאנחנו בכיוון הנכון. איך נתמודד עם תחושת המבוכה ובמקביל נעודד שיח פתוח בבית?

​

לקבל את הרגש

 למעשה, הורגלנו לחשוב שמבוכה היא רגש שלילי שעלינו לנסות לעשות הכל על מנת להיפטר ממנו. אבל כאמור, אם נחשוב על מבוכה כרגש שעוזר לנו לייצר שינוי, אז כשהיא תעלה - לא ניבהל ולא ננסה להעביר אותה בהכרח.

להנכיח את המבוכה - הנכחת המבוכה, באופן פלאי, מפחיתה אותה מיידית. אם הבת או הבן שלי שאלו אותי שאלה שהעלתה בי מבוכה, אפשר ממש להגיד: "את יודעת, זה קצת מביך אותי, אבל אני שמחה ששאלת". או להסביר שזה מביך כי סבא או סבתא לא דיברו איתנו, אבל אנחנו רוצים שאיתם זה יהיה אחרת.

​

דוגמה אישית

 כשאני אומרת לבת שלי שאני נבוכה כרגע, אבל שמחה על הסיטואציה, אני למעשה נותנת לה דוגמה להתמודדות עם מבוכה. בכלל, כדאי לזכור שכל שיחה על מיניות יכולה לעצב גם את השיח של המפגש המיני עצמו. כך, כשהוא או היא יהיו בסיטואציה מינית, שלעיתים בהחלט מעלה תחושה של מבוכה - זה ילמד אותם לתת לה מקום, לדבר את הרגש עם מי שנמצא.ת עמם ולא לנסות להתעלם, במחיר שיהיה להם לא נעים.

​

אם נצליח להסתכל למבוכה בעיניים ולקבל אותה כבר בשיחה הבאה על מיניות, נוכל להרגיש שהיא פוחתת. זה קורה מהר מאוד. "סקס זה מעשה שעושים מבוגרים שאוהבים ונוגעים אחד בשניה, כולל מגע באיברי המין. כשעושים את זה בגיל המתאים - זה מאוד נעים", אני מוצאת את עצמי מסבירה היום לבתי השלישית. כי אחרי שכבר הייתי נבוכה, והתאמנתי על לתת למבוכה שם ומקום, לדבר עליה במקום לנסות להעלים אותה - באורח פלא, היום היא כבר כמעט לא מבקרת אותי כשהבנות שלי שואלות אותי על מיניות.