"אצלנו סבתא קונה טבעת זהב לכל נכדה שמקבלת וסת לראשונה"
נועה נופר // עיתון הארץ // 31 למאי 2022
אני זוכרת בדיוק איפה זה קרה. הייתי בבית עם אבא שלי. אלו היו ימים בהם כבר ציפיתי לו, הרי הייתי כבר בת 13 והרגשתי אחרונה עלי אדמות שעוד לא קיבלה מחזור. ובכל זאת, הכתם על התחתונים הפתיע וריגש אותי. אני זוכרת שצעקתי לאבא שלי מהשירותים: "אבא! קיבלתי מחזור!", ואבא שלי, שתמיד סיפרתי לו הכל, התבלבל.
אני זוכרת את החיוך הנבוך שלו וזה הפתיע אותי כי לא היו לו רבים כאלה. הרי הוא זה שתמיד אמר לי כמה וסת היא טבעית, וחלק מהפיכתי מילדה לאישה. "אמממ, בשעה טובה, אני מניח", אמר. בתוך תוכי, גלגלתי עיניים והתבאסתי שאמא לא שם עכשיו; נכנסתי לשירותים של ההורים, לקחתי פד, ובימים שבהם לא היו טלפונים ניידים פשוט חיכיתי שהיא תחזור כדי לספר לה.
כמעט כל אחת זוכרת את הפעם הראשונה שלה. בת כמה היתה, איפה זה היה וכיצד זה הרגיש. התחושות יכולות לנוע בין הפתעה, התרגשות, בהלה, שמחה ופחד; לפעמים גם כל התחושות הללו קורות יחד. אנו, ההורים, יכולים לסייע לבנות שלנו להפוך את החוויה הזו לטבעית וחיובית.
מה ניתן לעשות?
לייצר שיח פתוח בנושא
הווסת לא חייבת להיות תופעה שאנו מגלים לפתע את קיומה רק לקראת גיל ההתבגרות. אפשר לספר לבנות (וגם לבנים) שלנו על קיומה מגיל מאוד צעיר ובכך לנרמל את התופעה הזו כעוד תוצר של הגוף. המוצרים ההיגיינים לזמן הווסת יכולים להיות גלויים לעין בשירותים, וכך תוכלו להעביר מסר לילדים שווסת היא טבעית והיא חלק מאורח חייהן של נשים בוגרות - ממש כפי שהם רואים את סכין הגילוח של אבא.
מבחינת הילדים, סיפור הווסת זה עוד סיפור אחד מרבים על איך העולם עובד. כל התחושות השליליות שעלולות להתלוות לגילוי התופעה, כמו גועל או בושה, הן תוצר של התרבות והחברה בה אנו חיים. כמבוגרים, יש לנו את היכולת להעביר מסר חיובי כלפי הווסת ולהגיד בפשטות שכשנערה מגיעה לגיל הבגרות הגוף שלה מתכונן להיות אישה ולאפשרות, אם תרצה, להיכנס להריון כשתגדל.
חלק מההכנה לכך היא הווסת שאותה נערה מקבלת בדרך כלל אחת לחודש ובזמן שזה קורה יוצא דם מהרחם, תוצאה של נשירת רירית הרחם. אפשר להטעין את השיחה במסרים חיוביים ולהגיד שזוהי תופעה מרגשת כי היא מראה כמה הגוף שלנו חכם ויש לו את היכולת לייצר חיים.
ילדים רגילים לקשר דם לפצע, אז אם יעלו שאלות סביב כאב אפשר לענות בכנות ובפשטות שיש נערות שכואבת להן הבטן בימים האלה, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. יש כאלה שמרגישות כאב בגב, יש כאלה שלא מרגישות שום כאב, יש מי שעייפות או חסרות תיאבון ויש כאלה, כמו אמא, שנורא רעבות בתקופה הזאת. יש כל מיני תגובות. כל אחת והגוף שלה.
בהמשך, לקראת גיל ההתבגרות, כדאי להסביר את המחזוריות של הגוף וכיצד וסת למעשה קשורה להריון.
לנרמל, לנרמל, לנרמל
חלק מנרמול התופעה הוא לשתף בחוויות אישיות. אימהות יכולות לשתף בנות לקראת גיל ההתבגרות בדרכים בהן הגוף מגיב בזמן הווסת, גם אם מדובר בתופעות לוואי לא נעימות, לצד הסברים כיצד ניתן להתמודד עם כאב, אי נוחות או רגישויות שונות. גם אם עבור האם תקופת הווסת היא תקופה קשה, חשוב לא לייצר פחד שכן לא בטוח שזו גם תהיה החוויה של הנערה, אלא להסביר שבבוא העת תגלו ביחד איך הגוף עובד ומה נכון לה.
שיתוף כזה אינו חייב להיעשות רק עם האם כמובן, אלא עם כל דמות נשית משמעותית עבור הנערה. כך, במשפחות בהן אין דמות אם, אפשר להיעזר בקרובת משפחה או חברה טובה שתייצר שיח פתוח ותחושת שותפות עבור הנערה.
כמו כן, גם לאבא יש תפקיד חשוב בנרמול המחזור. אם כגבר הוא מדבר על הווסת ומתייחס אליה, הנערה מקבלת את המסר שהתופעה אינה בהכרח מרתיעה בנים. כשתהיה בעתיד בקשר אינטימי, יגבר הסיכוי שהיא תרגיש פחות מבוכה או בושה מול בן הזוג שלה, והיא תוכל להעביר לו מסר שזה דבר טבעי. בנוסף, כשהאב מנרמל את התופעה, הוא מעביר מסר שהוא גם כתובת עבורה אם צריכה עזרה בקניית מוצרי וסת, שיחה בהקשר הזה ועוד.
שבט אחיות
הנערות צריכות להבין שהתחושה שהן חוות היא משהו שרוב הנשים בעולם חוות אותו, וזה משהו מאוד מעצים. שיבינו שהן חלק משבט של נשים ששותפות לחווייה ייחודית שבנים לעולם לא יבינו או יחוו. במסגרת הזו ניתן לפתח תחושת שותפות ולספר איך בנות ונשים יכולות לתמוך ולעזור זו לזו בתקופה הזו של החודש.
מסורת משפחתית
בניגוד לחלק מהנשים שגדלו סביב התחושה שלקבל וסת זה סוד שצריך להסתיר, יש משפחות שבהן חוגגים את הווסת הראשונה שבת מקבלת. "אצלנו, כשנכדה מקבלת את המחזור הראשון שלה סבתא דבורה קונה לה טבעת זהב", מספרת זוהר ברונשטט, בת 27 מיבנה. "במשפחה כולן יודעות שזה הסימן לכך שמישהי קיבלה, ויש ציפייה לקבל את הטבעת מסבתא. יחד עם זאת, אני זוכרת שלא רציתי את הסימון הזה עליי ובמשך שנים הטבעת חיכתה לי במגירה - להבדיל מאחותי שרק חיכתה כבר לקבל את הווסת וביחד איתה את הטבעת".
ברונשטט מספרת שהיום היא לא מורידה את הטבעת מהאצבע. "היא חיכתה לי עד שארגיש יותר בנוח עם הגוף שלי, אבל היום היא ממש משמעותית עבורי - גם כמסורת משפחתית וגם כתחושה שסבתא שלי תמיד איתי".
חגית שחק־וייס, בת 50, מספרת שהיה לה חשוב שהבנות שלה יקבלו חניכה אחרת ממה שהיא קיבלה. "היה לי חשוב לתת מקום לשינוי הרגשי, לתחושות הגוף המוזרות ולעייפות שבאות הרבה פעמים עם הדימום. בחברה השבטית היתה נוכחות רבה למחזוריות האישה, כולם ידעו כשאישה או נערה מדממת והן עברו לגור ביחד באוהל אחד.
"היום זה מוסתר, אנחנו מקבלות מסרים ש'כלום לא קרה' ואפשר ללבוש מכנסיים לבנים ולקפץ בשדות, לקיים לו''ז כרגיל. לפי חברות מוצרי ההיגיינה יוצא לנו אפילו נוזל כחול. אז רציתי את זה אחרת, רציתי שזה יהיה אותנטי". שחק־וייס מספרת שבנותיה חגגו את המאורע קצת אחרת, אבל מה שהוביל אותה עם כולן היה הרצון לייצר "תחושת יחד, ברכות ואחווה נשית לצד פתיחות".
מרגנית נצן־ארז מחדרה מספרת שכשהתאומות שלה היו לקראת גיל הווסת, היא ואחותה לקחו אותן למפגש נשי בים כהכנה ליום הזה. "חלקנו איתן את הסיפורים שלנו סביב קבלת הווסת ואחותי נתנה לכל אחת מהן ערכה, מין תיק קטן ומושקע עם תכשיט, ברכה וכמה סוגים של פדים וטמפונים". לדבריה, זו היתה חווייה נשית משמעותית, מקרבת ויקרה לליבן.
"שימח אותי מאוד שהכניסה שלהן לעולם הנשיות היתה עטופה, רכה וחגיגית. שהמסר שעבר הוא שקבלת הווסת היא מהלך חיובי וטבעי. שלהבדיל מדחייה, שקורית לא פעם, הן מקבלות מסר של אהבה ושלום לגוף. כאמא, החוויה הזו מאוד ריגשה אותי".
כמובן שחגיגות הן עניין סובייקטיבי, וכל אחת אוהבת לחגוג אחרת. יש כאלה שיעדיפו לציין מאורע חגיגי עם הרבה אנשים ויש כאלה שיעדיפו דווקא חגיגה אינטימית מצומצמת. כך או כך, המסר של חגיגת הווסת מעביר לנערה כי גם אם עלולות להיות לה תחושות לא נעימות, התופעה עצמה היא משמחת, משותפת וודאי שאין מה להתבייש בה.