סוף סוף ילמדו מיניות בבתי הספר. הבעיה היא ששכחו משהו חשוב
נועה נופר // עיתון הארץ // 30 ליוני 2023
ההודעה שהוציא משרד החינוך בשבוע שעבר, לפיה יהפכו שיעורי חינוך למיניות לשיעורי חובה מכיתה א' עד י"ב, היא מאוד מרגשת. היסטוריה. זו הצהרה חשובה שאומרת שיותר לא ניתן להעלים עין נוכח הדבר הזה שנוכח בחיינו, נרצה או לא נרצה, שנקרא מיניות. היא היתה קיימת מאז ומתמיד, אך בעיקר בחדרי חדרים או בסרטים כחולים שמתבגרים היו לוקחים מווידאומטים ומחזירים מהר־מהר בלי שאבא ואמא ידעו.
כיום, בשנת 2022, המיניות מקיפה אותנו מכל עבר - במדיה, בפרסומות, בחדשות, ברשתות החברתיות וכמובן בפורנו. אין לנו שליטה על המסרים שילדים ובני נוער מקבלים או למה הם נחשפים. מכאן, שאין לנו את הפריבילגיה שלא לדבר על מיניות או לעסוק בחינוך למיניות בתקופה כזו.
לכן ההודעה של משרד החינוך היא מאוד משמחת, למרות שלפי דעתי ולדעת רבות מעמיתותיי, יש להתחיל עם חינוך למיניות כבר בגיל הגן. הדבר המשמעותי הוא שזו בשורה שמעידה על שינוי מדיניות. כלומר, עצם ההצהרה חשוב - גם אם עוד לא חשבו על הכשרה מתאימה או על דרכים להטמיע את הנושא. כעת גם ראוי שמשרד החינוך יפתח תוכנית אפקטיבית, רלוונטית ואיכותית.
וכשאני אומרת "אפקטיבית", אני מתכוונת לכזו שבעקבותיה ילדים וילדות, בני ובנות נוער יקבלו כלים ממשיים לפיתוח תקשורת רומנטית ומינית כדי ליצור לעצמם התנסויות חיוביות, נעימות ומרגשות. אז בואו נשאל את השאלות החשובות באמת, עליהן צריך משרד החינוך לתת את הדעת:
מי ילמד שיעורי חינוך למיניות?
כדי שכל תלמיד ותלמידה יקבלו שיעורי חינוך למיניות יש צורך בכוח אדם מאוד גדול. היועצות לא יכולות ללמד את כל תלמידי בית הספר, ולתפיסתי זה גם לא נכון. כמו בכל תהליך חינוכי מעמיק ומיטיב, יש צורך בדמות קבועה שתלווה את התלמידים ולא תסתפק רק ב-3-4 מפגשים; דמות שהתלמידים ירגישו שהם יכולים לפנות אליה ולהתייעץ איתה בכל זמן, ולכן יש להכשיר מורים ומורות לכך ולא להסתפק באנשי מקצוע חיצוניים. אולי בהתחלה זה יראה לתלמידים מביך, אך מורה כזו יכולה להפוך לדמות מאוד משמעותית עבורם.
אין זה אומר שאין ערך לאנשי מקצוע בתחום החינוך למיניות ובהחלט שליועצות יש תפקיד חשוב, אך הדגש שלהן צריך להיות על ליווי הצוותים החינוכיים והכשרתם, ולא הלימוד עצמו.
איך ילמדו שיעורי חינוך למיניות?
שאלת ה"איך" נוגעת לסדירות השיעורים ואופן הכשרת המורות והמורים לעסוק בתחום. אם המשרד אכן מעוניין בחינוך מעמיק ומקיף, בשנים הקרובות עליו להשקיע את האנרגיה בהכשרתם ולספק להם כלים כדי שיוכלו לעסוק בנושא גם בשיעורים ייעודיים וגם במסגרת שיעורים מקצועיים או כמחנכים.
למעשה ולא באופן פורמלי, כל גננת וכל מורה בישראל עוסקים ועוסקות בחינוך למיניות. הם האנשים שמלווים את ילדכם יום־יום, ועליהם לתת מענה מיידי במקרים של הטרדה מצד אחד או במקרים משמחים של סקרנות, התנסות וכו'. על מנת שידעו לתת מענה נכון, ראוי שכולם יעברו הכשרה בתחום.
כפי שבשנת 2015 החליט משרד החינוך שמיטב המאמצים יוסבו ללמידה משמעותית ובעקבות כך החל בהכשרות והשתלמויות - כך עליו להשקיע בהשתלמויות לצוותים החינוכיים גם בתחום הזה. בנוסף, בראייה עתידית, נכון שבכל בית ספר יהיה מומחה בתחום שתמשיך או ימשיך להכשיר את הצוות לאורך שנים, וייתן מענה וייעוץ למורים ולמורות. אם כן, מדוע לא היועצת? כיוון שכך היא תתפנה לעסוק בפן הטיפולי ולתת מענה רגשי לתלמידים.
מה ילמדו בשיעורי חינוך למיניות?
רבים מאיתנו לא באמת זוכרים עיסוק בחינוך למיניות בבית הספר, למעט אולי שיעור או שניים שהעבירה האחות על אמצעי מניעה (בו הדגימה איך מלבישים קונדום על בננה), מחלות מין או הריון לא רצוי. כמעט אף אחד לא סיפר לנו כשהיינו ילדים את מה שגילינו בעצמנו: שמיניות יכולה להיות מאוד מאוד נעימה. לצערי, בשנים האחרונות סביב תרבות האונס, הטרדות מיניות ותנועת מי טו, יוצא שעיקר העיסוק בחינוך למיניות הוא סביב סכנות, הפחדות ומניעה. כל אלה אמנם חשובים, אבל לא אפקטיביים בעליל.
מחקרים מראים שדווקא עיסוק חיובי במיניות הוא הרבה יותר יעיל להשגת מה שאנו רוצים עבור ילדינו: תחושת בעלות על המיניות שלהם ומניעת התנהגות סיכונית. חשוב לציין שככל שנקדים לדבר על מיניות עם ילדינו באופן שתואם את הגיל - כך גיל ההתנסות הראשונית דווקא יעלה, זאת בשונה ממה שנהוג לחשוב.
בנוסף, עיסוק חיובי במיניות הוא הרבה יותר אפקטיבי גם למניעת התנהגות סיכונית. מהר מאוד ילדים וילדות לומדים שהגוף שלהם נעים להם, וכשהמיניות האירוטית תתפתח בקרבם בגיל ההתבגרות, הם גם יגלו שתחושות כגון משיכה, עוררות מינית ופורקן מיני - גם הן נעימות. אם נדבר על מיניות רק באופן שלילי, הם יתפסו אותנו כלא־רלוונטיים עבורם ועל כן לא יראו בנו כתובת להתייעצות בנושא.
עיסוק בשאלת ה"מה כן" כמו תקשורת פתוחה, התמודדות עם מבוכה, בירור עמדות ואיסוף מידע מהימן, יתנו להם כלים להתנסויות חיוביות, ובהכרח גם יציידו אותם בידע שעוסק במניעת התנהגות סיכונית.
הפרסום הראשוני שהפיץ משרד החינוך בנושא, עסק בנושאי השיעורים שיילמדו - רובם הגדול ממשיכים את הקו השמרני והמיושן שמתמקד בהיבטים שליליים במיניות, כמו: "אני שומר על גופי", "נגיעות מתאימות ולא מתאימות", "התמודדות עם מצבי פיתוי", "סודות ששומרים וכאלה שלא", "הטרדה מינית זה לא חיזור" ועוד. אל תבינו אותי לא נכון, כאמור, כל אלה חשובים מאוד; אבל כשהם העיקר - זו פשוט לא הדרך הנכונה. נכון להיום, מעטים מדי השיעורים החיוביים, בהם: "חדוות הגדילה", "חיים בביטחה ובשמחה", "יחסי מין - עמדות, מחשבות ומודעות".
כמורה שעוסקת בתחום, חוקרת אותו ומכשירה מורות ומורים, עיקר התוכנית צריכה לעסוק בנושאים חיוביים, בתקשורת פתוחה וביכולת לפתח שיח בנושא שהתרגלנו שלא לדבר עליו. למשל: שוויון מגדרי, זיהוי שפת גוף - רצונות וגבולות, מהם עונג ותשוקה בחיינו, אמון וביטחון בקשר ועוד.
לסיכום, ההחלטה של משרד החינוך היא החלטה מהפכנית. כל הכבוד למשרד החינוך שהעז לקבל החלטה לא פשוטה כזו בעידן שעדיין קשה לדבר על מיניות בציבור, למרות שהיא מצויה בכל מקום. יחד עם זאת, כולי תקווה שאנשי המשרד יובילו את המהפכה בעזרת אנשים ונשים מומחיות בתחום שמספרן רק הולך ועולה. רק הן ידעו לתת מענה לתוכנית ממוקדת שתהיה מקיפה ורלוונטית עבור הילדים ובני ובנות הנוער.