בלי דרמה: הפגנת מיניות חיובית מול הילדים יכולה להיות קלילה ומהנה

נועה נופר  // עיתון הארץ  // 26 לאוקאובר 2021 

​

"אני הולכת לחדר להירגע, נדבר אחרי זה", שמעתי את הבת שלי אומרת לבובה, בזמן ששיחקה איתה במשחק האהוב עליה - "משפחה". היא שיחקה באבא ואמא שרבו, ואני עורכת מעקב צמוד וחשאי כדי לראות מה יקרה כשאמא תצא מהחדר. מה היא תגיד לו? מה הוא יגיד לה? הילדה השאירה אותי במתח, אבל זה נגמר כשהבובה-תינוקת בכתה, אבא הרגיע אותה ואמא יצאה מהחדר ושאלה אם מישהו רעב. היא פספסה את כל הכיף. איפה ההתפייסות המרגשת?

​

כחלק מחינוך למיניות מיטיבה, חשוב להראות לילדים שלנו את התמונה המלאה. זה ממש לא חייב לקרות דרך שיחות "כבדות" ולעיתים מביכות, אלא גם באמצעות אינטראקציות יומיומיות, אגביות ושגרתיות. חינוך למיניות קורה בשלל מרחבים, וחשוב שנפתח אליהם מודעות. זה יאפשר לנו הזדמנויות קלילות לחינוך באופן שבו אנחנו רוצים שהמסרים יעברו.

 

להתפייס מול הילדים

התקשורת שלכם עם בן או בת הזוג - היא כשלעצמה חינוך למיניות. כפי שכתבתי בעבר, חינוך למיניות הוא קודם כל חינוך לתקשורת חיובית ופתוחה. מכיוון שרוב הדוגמאות לתקשורת זוגית ורומנטית שילדים נחשפים אליהם הן מהסרטים, חשוב ליצור עבורם דוגמה נוספת, מציאותית, של תקשורת - כפי שאנחנו חושבים שנכון שתתקיים בין בני זוג.

למשל, דבר שקורה באופן טבעי, ואינו בהכרח שלילי, הוא שהרבה זוגות רבים ליד הילדים. אם אנחנו מקפידים לריב באופן מכבד ולבטא את הכעסים שלנו באופן שאינו שובר את הכלים - זוהי יכולה להיות דווקא דוגמה מצוינת עבור הילדים שלנו לתקשורת טובה, חיובית ופתוחה, שיכולה להתקיים גם כשהרוחות סוערות והרגשות שליליים.

​

יחד עם זאת, זוגות רבים לא בהכרח מתפייסים מול הילדים ואז, כפי שתיארתי - הילדים לא נחשפים לאיך אפשר ליישב ויכוח ולהשלים באופן חיובי ומקרב. לכן, אם זה בא באופן טבעי, ניתן להשלים מול הילדים ולא צריך לחכות שהם ילכו לישון. לפעמים, בן הזוג שלי ואני משלימים בלילה - ועושים תקציר השלמה בבוקר כדי שהבנות יראו (כן, מעין הצגה עבורן. אפשר להגיד להן שזו הצגה ולמעשה השלמנו כבר בלילה, אך להסביר להן בכנות שפתרנו את הסיטואציה).

 

הבעת חיבה ואינטימיות זוגית

האם אתם מתנשקים מול הילדים? האם אתן מתחבקות מולם? מתכרבלים רק שניכם כשהן רואות? אולי אתם צוחקים מזיכרון ישן משותף והילדים מתים לדעת במה מדובר - אבל זה רק שלכם? האם אתם כותבים זה לזו מכתבים והילדים מזהים את ההתרגשות שלכם גם אם התוכן נסתר מהם? האם אתם מכינים אחד לשני פינוקים והילדים עדים להפתעה?

כשהקשר האינטימי שלנו חיובי ומיטיב, כל הבעות החיבה האלה קורות מעצמן, אך יחד עם זאת, אני מזמינה אתכם להיות מודעים לכך שאלו דוגמאות מצוינת של הבעת חיבה, אהבה, קירבה ואינטימיות - וחשוב שהילדים יהיו חשופים למה שאתם מרגישים בנוח שהם יראו.

​

ניצול הזדמנויות לתגובה

בחינוך, כמו בחינוך, הדוגמה האישית היא מה שנעשה באופן ספונטני ושגרתי. מה שאנחנו אומרים ועושים, ומה שאנחנו לא אומרים ולא עושים. כל אלו מעבירים מסרים לילדים, גם בלי שיחה רשמית. בעידן בו המיניות מקיפה אותנו מכל עבר, יש אינספור מצבים בהם אנחנו יכולים להגיב ולהעביר מסר - גם מבלי לקיים שיחה "חופרת" בעניין.

למשל, ישבתם לראות סרט עם הילדים ויש סצנה רומנטית שאתם רוצים לעודד? אפשר לומר כבדרך אגב: "איזה יופי שדווקא היא נישקה אותו ולא הוא אותה, כמו שקורה בדרך כלל בסרטים". הנה, זרקתם רעיון לאוויר. יצא קליפ חדש לכוכבת פופ מוכרת וברור לך שהבת שלך תראה אותו במוקדם או במאוחר? אפשר לראות ביחד ולהגיב לקליפ, באופן ביקורתי לכאן או לכאן, למשל: "אני לא מבינה למה היא, עם כל הכשרון וההצלחה שלה, שרה שיר שמוריד מהעוצמה שלה"; או "מדהים איך שהיא מצליחה להביע את עצמה ולהעניק קול לנשים אחרות". שמעת את הבן שלך מדבר עם חבר שלו ואומר לו "שתוק, יא בתול", אפשר לזרוק הערה: "בתול זאת לא קללה". וזהו, להמשיך בעיסוקייך. מסרים שיועברו בהתמדה ובאופן עקבי יקבלו מקום של כבוד בזיכרון של ילדיכם.

 

אהבה עצמית

בעידן בו מודל היופי ממשטר אותנו מכל עבר, ובתור אמא לבנות שאינן בהכרח רזות (תודה לגנים של סבתא פאולינה), אני חושבת שהמתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת להן, זה לאהוב את עצמי. נכון שהרבה פעמים אני מסתכלת במראה ומתבאסת. גם אני לא עומדת במודל היופי וברור, על אף העובדה שאני מודעת אליו, שהוא חדר לי לתודעה ולשאיפות. עם זאת, מתוך המודעות הזו, אני משתדלת לשדר לבנות שלי שאני אוהבת את עצמי ואת איך שאני נראית - והיי! הרבה פעמים זה בהחלט גורם לי לאהוב יותר את מה שאני רואה במראה.

​

מחקרים מראים שאם אני חושבת שאני יפה - בהתאם אני אחשוב שמגיעה לי זוגיות טובה ואדרוש לעצמי את מה שעושה לי טוב. אם אני אתפוס את עצמי כלא יפה, אני אחשוב שמגיע לי פחות ממה שהייתי רוצה. מחקר אחר מצביע על העלייה בצילום עצמי של יחסי מין והמיקוד של העוררות המינית בניראות בעקבות זאת. כלומר, במקום להתרכז בעונג שלנו, במפגש האינטימי, בפרטנר או בפרטנרית שלי - אני בוחנת את הקפלים של הבטן שלי במקום לחשוב איך יהיה לי נעים עכשיו.

כשאנחנו משדרים לילדים מסרים של אהבה עצמית זו הדוגמה הכי יעילה להעברת המסר שהם זכאים לאהוב את עצמם כפי שהם, שהם זכאים לחשוב שהם יפים ויפות - גם אם הם לא עונים על הגדרת מודל היופי, ושהם זכאים לאהבה טובה, לעונג ולתשוקה בחייהם.

​

מגע עם ילדינו

הורות לילדים קטנים כוללת בתוכה הרבה מגע. למשל משחק של דגדוגים או סתם כרבול משותף. משחקי מגע הם דרך נפלאה להעביר מסרים עקיפים על הזכות שלהם על הגוף שלהם. זוהי גם דרך של העברת מסר באמצעות חוויה, שלרוב היא הרבה יותר משמעותית בגילים הצעירים.

כך למשל, במשחק של דגדוגים - חשוב להגדיר מראש "מילת ביטחון". הילד יודע שבכל רגע נתון הוא יכול לומר אותה, והמשחק מיד ייפסק. המילה יכולה להיות פשוט 'די', כפי שהיא משמשת באופן טבעי, אבל אפשר גם להמציא מילת ביטחון ייחודית למשפחה. 'אבוקדו', 'בטטה' או כל דבר אחר. זה מצחיק את הילדים, גורם להתייחסות מעמיקה יותר למשמעות של מילת ביטחון, וכשמגיעה סבתא ומתחילה לשחק בדגדוגים - הילד יכול לשתף גם אותה במילת הביטחון הסודית.

משחק מגע נוסף עם הילדים יכול להיות סביב גבולות הגוף. למשל, כל אחת שואלת בתורה אם היא יכולה לגעת בשנייה במקום מסוים בגוף. אם זה מתאים – אז מביעים הסכמה ונוגעים, ואם לא – אז מציעים מגע אחר, שיתאים. למשל, אני אשאל את הבת שלי: "אני יכולה ללטף אותך במצח?" ואם היא תענה לי כן, אני אלטף דקה או שתיים ואז יגיע תורה. היא תשאל אותי: "אני יכולה לגעת לך בציצי?" ואני אענה: "לא, הציצי שלי הוא פרטי שלי, אבל אני אשמח אם תלטפי אותי ביד. את רוצה?" וכן הלאה. הבנות שלי אוהבות את המשחק הזה, וזאת דרך שלהן לבקש מגע וגם זמן איכות עם אמא.

​

מגע אצל ילדים גם קשור למגע שהם מעניקים לאחרים ואחרות. המסר שלנו הוא שהם מעניקים ומקבלים מגע רק כשהם, ורק הם עצמם רוצים אותו. ללא שום תמורה, ורק עם אנשים שהם מכירים. על בסיס המסר הזה, אסור להגיד לילד שהוא יקבל את המתנה שסבא הביא - רק אם הוא ייתן לו נשיקה. כך, גם בפרידה. הנורמה החברתית קובעת שיש להתייחס לאדם שעוזב, אך היא לא חייבת להיות מותנית במגע אם הילד לא מעוניין בכך. במקום זה אפשר לשאול: "איך תרצי להיפרד מדודה ענת? בנפנוף, בחיבוק או רק להגיד שלום?". כך היא לומדת להיפרד לשלום כראוי למצופה וגם מבינה שיש לה בעלות על גופה.

 

במקרים רבים אני שומעת על סבא וסבתא שנעלבים כשהם מגיעים והנכדים לא רוצים לתת להם חיבוק או נשיקה, כיוון שבעבר אם ההורים לא חייבו את הילדים לתת נשיקה זה יכול היה להתפרש כזלזול. כדי למנוע אכזבה חשוב לשבת עם המשפחה לשיחה ולהסביר מדוע אנחנו מבקשים שלא לחייב את הנכדים למגע. שיחה כזו תוריד מתחים משפחתיים שעלולים לצוף, ואף יכולה לייצר שפה משותפת גם עם המשפחה המורחבת.