יש לי שתי ילדות שמנות ואחת רזה, וכולן אוהבות את גופן ועפות עליו
נועה נופר // עיתון הארץ // 18 לינואר 2023
יש לי ילדה שמנה. למען האמת, יש לי שתי ילדות שמנות. שמנות ומהממות. ולא, אני לא מתכווצת מלכתוב את זה וכבר לא מתכווצת מלהצהיר את זה. ולא רק שיש לי שתי ילדות שמנות, הן גם אוהבות את עצמן ומלאות ביטחון. סיפור אמיתי.
מה פתאום אני משתמשת במילה הזו, "שמנה", כדי לתאר את הבנות שלי? הרי עדיף להגיד "מלאים", "לא רזים", "גדולים" - הכל רק כדי להימנע מלהגיד "שמן". איזו מין אמא אומרת על הבנות שלה שהן שמנות? ובכן, אמא שלא משתפת פעולה עם מילים מכובסות, עם עידון חברתי שנוצר כדי לכסות על החרגה מובנית.
מודל היופי קיים מאז ומתמיד, והוא משתנה לפי אופנה. מאז ומתמיד הוא גם מטעה ובלתי-אפשרי; הן במידות הגדולות והן ברזון הקיצוני. הסיבה לכך היא כי לא משנה מהו המודל, רוב האוכלוסייה לא תוכל לעמוד בו. בסוף, הגנטיקה לרוב מכריעה. כיום גם מדדים רשמיים כמו ה-BMI נכנסו לתמונה, ועכשיו במקום הטיעון חסר הביסוס "זה לא יפה", אפשר להגיד "זה לא בריא".
בכל הנוגע להגדרות מדעיות ופסיכולוגיות, חשוב לציין כי השמנה היא לא הפרעת אכילה. השמנה חולנית (אוביסיטי) ואכילה רגשית אובססיבית הן כן, אבל רוב האנשים שהם בגדר המלאים עד שמנים, הם פשוט בעלי גנטיקה מסוימת.
להוריד רק 7-8 קילו
גם אני הייתי שם; מגיל 10 ספרתי קלוריות - 1,000 קלוריות ביום כי שמעתי שזה המספר שצריך כדי לרדת במשקל. אחר כך במשך שנים שתיתי תה טיבטי "בגלל שזה טעים לי". היתה גם תקופה של דחיפת אצבע והקאות כי די, כמה דיאטות כבר אפשר לעשות? בהמשך תמצאו אותי בשומרי משקל שלוש פעמים, תזונת פליאו, תזונה צמחונית, תזונה טבעונית, צומות לסירוגין. בלי סוכר, בלי פחמימות. מה לא.
ונחשו מה?
המשקל לא באמת זז. התקופות בהן הצלחתי לרדת מתחת לממוצע שלי החזיקו מעמד בערך חודש, ומלבד החודש הזה תמיד הרגשתי שמנה מדי. זאת למרות שגופי במידה הממוצעת בחברה שלנו, והמידה הכי גדולה שנמכרת ברוב חנויות הבגדים לנשים. 44 ומעלה, זה כבר "מידות גדולות". ולא אוסיף מילה על המורה למחול שכל הזמן אמרה לי: "חבל, את רוקדת כל כך יפה, אם רק תרזי 7-8 קילו, תהיי הכוכבת של הלהקה".
יש גופים שיש להם אינטרס עצום לשמר את זה שכולנו נרגיש מכוערים ומכוערות; תעשיית הדיאטות, תעשיית הקוסמטיקה ובשנים האחרונות הצטרפו לכך גם נערים המתמכרים לחדר כושר וצורכים משקאות חלבון ללא שום השגחה ופיקוח. העניין הוא שמהר מאוד הממשטרים הכי גרועים הם אנחנו: כשאנחנו מסתכלים במראה וכל מה שאנחנו רואים ורואות זה כל מה שהיינו רוצים שייראה אחרת. לאהוב את עצמנו? חס וחלילה.
אם כך, מתי ידעתי שאני חייבת לאהוב את עצמי? כשנולדה בתי הבכורה. הבנתי שהילדה קיבלה את הגנים מסבתא פאולינה שלי, ורזה היא כנראה לא תהיה. ידעתי שיש בידי שתי אפשרויות - או לפתח אצלה הפרעות אכילה ודימוי גוף ירוד, תחושה שהיא אף פעם לא מספיק טובה ולא מספיק בסדר; או - ללמד אותה לאהוב את עצמה ולהיות גאה בגופה. ואיך אוכל ללמד אותה לאהוב את עצמה ללא דוגמה אישית? אין ברירה, אמרתי לעצמי, כנראה שתצטרכי לאהוב את הגוף הזה.
אז כן, יש לי שתי ילדות שמנות, והן, לגאוותי הרבה, עפות על עצמן. בנוסף, יש לי עוד ילדה אחת רזה, וגם היא לגאוותי הרבה - עפה על עצמה. שלושתן חונכו לאהוב את הגוף המתפקד והיפה שהתברכו בו. איך נוכל לחזק אצל ילדים וילדות שמנות את הביטחון העצמי? הנה כמה אפשרויות:
דוגמה אישית
החינוך הכי משמעותי הוא מה שאנחנו עושים ועושות, לפעמים הרבה יותר ממה שאנחנו אומרים; תשדרו שאתם אוהבים את עצמכם/ן ואת מה שאתם רואים במראה, תחמיאו לעצמכם, או לחלופין - אם קיבלתם/ן מחמאה, תקבלו אותה באהבה ובגאווה. תשדרו שאהבה עצמית היא לא בושה, אלא כוח.
זה לא קל, אני יודעת. אחרי כל השנים האלה, הקול של המורה למחול מכיתה ח' עדיין גובר על הקול של בן הזוג האוהב שלי שחושב שיש לי גוף יפהפה. משום מה, אני עדיין יותר מאמינה לה. אבל אנחנו יכולים ויכולות To fake until you make it. ובלי שנשים לב, לאט לאט הקולות החיוביים יתחילו להתרבות.
אל תדברו על אוכל
בכלל. אל תגידו שאכלתם/ן יותר מדי, אל תעירו לילדים ולילדות שלכם/ן אם הם אכלו יותר מדי, ואל תעירו אם הם/ן אכלו מעט מדי וכדאי שיאכלו עוד קצת. זה קשה, ברור. רובנו גדלנו עם הערות תמידיות על מה שיושב לנו בצלחת, ואצל חלקנו הדאגה בנוגע לאוכל נתפסת כדרך להביע אהבה.
אם לא נעיר, הם/ן פשוט ילמדו להיות קשובים לגוף שלהם; ידעו לאכול לפי תחושת הרעב שלהם ולהפסיק כשהם שבעים. חשוב לדעת שחלק מהגנטיקה שלנו היא גם כמות האוכל שכל אדם צריך על מנת לשבוע: יש מי שכמות אוכל קטנה יותר משביעה אותם, ויש כאלה - כמוני למשל - שתמיד ילקקו את הפירורים מהצלחת ואולי ייקחו גם מנה שניה כדי לשבוע באמת.
שמן או שמנה - זו לא קללה
זה תיאור גוף. גם אם הילד/ה אומר/ת על מישהו שהוא שמן או שמנה, אל תגידו "אל תדבר/י ככה, זה לא יפה", כי זו פשוט דרך עקיפה להעביר את המסר שהמילה "שמן" היא עלבון. נלמד אותם/ן שיש אנשים שחושבים אמנם ש"שמן" זה עלבון וקללה, אבל למעשה זה פשוט תיאור גוף. הרי אם "שמן" הוא קללה, אז למה "רזה" לא? ולמה מותר להגיד על מישהו שהוא נמוך או גבוה, ג'ינג'י או בעל שיער חום?
כשאנחנו הופכים והופכות את המילה "שמן" לעוד מילת תואר, אנחנו מלמדים ומלדות אותם/ן חשיבה ביקורתית ומנטרלים את העלבון שאולי הם/ן יתמודדו איתו כשילדים וילדות אחרים יגידו להם שהם שמנים. כמובן, שאם הם/ן נעלבו מאמירות כאלה - חשוב לתת מקום לרגשות, אך להתמיד במסר שאצלנו "שמנה" זה פשוט עוד תיאור.
פעם אחת התלבשתי כאשר בתי היתה בחדר. כשפשטתי את המכנסיים היא אמרה לי: "אמא, יש לך רגליים שמנות". הירכיים האלה שתמיד ניסיתי להעלים ולהקטין, שוב פעם תופסות תשומת לב, והפעם מהבת שלי. נשמתי עמוק ועניתי לה: "נכון, הן שמנות. והן גם ארוכות וחזקות. היום רצתי חמישה ק"מ בזכות הרגליים שלי". היום, כאשר אומרים לה שהיא שמנה, היא עונה: "נכון, ואת מתולתלת, אז מה?".
אל תתייחסו למראה גופם של אחרים
אל תעבירו ביקורת על מישהי שהיא רזה מדי, שמנה מדי, מה נראה לה שהיא מרשה לעצמה ללכת עם חולצת בטן או "ראית איך הוא השמין?". גם אל תחמיאו על גוף של מישהו אחר. להגיד "איזה יופי, איך רזית", מחזק את מודל היופי ומעביר מסר לילד/ה שלך שהוא או היא חייבת להיות רזה אם היא רוצה שתחשבי שהיא יפה.
הילדים והילדות שלכם קולטים הכל. אפשר להחמיא על מלא דברים אחרים: על בגד יפה, או "את נראית זוהרת היום", "איזה כיף להיות איתך" וכו'. כשאנחנו מתייחסים ומתייחסות לגוף של מישהו אחר - לחיוב או לשלילה - אנחנו עדיין מעבירים מסר שיש דרך מסוימת להיות יפים. אפשר להתייחס לגוף בהקשר של היכולות שלו, למשל: "וואו, איזו חזקה את, איך הצלחת לקפוץ ככה?", או "איזה גמיש אתה שאתה מצליח להרים ככה את הרגל", ובכך לעודד אהבה לגוף משום שהוא עוזר לנו לעשות דברים שאנחנו רוצים ורוצות ונהנים מהם.
למדו אותם/ן חשיבה ביקורתית
מגיל צעיר אפשר לדבר באופן מותאם על מודל היופי ולפתח חשיבה ביקורתית. בגילים הקטנים, למשל, אפשר להגיד משהו כמו: "פעם, חשבו שהכי יפה זה רק שיער בלונדיני/גוף רזה/עור לבן, אבל היום מבינים שאפשר להיות יפים ויפות בכל הדרכים". בגילים בוגרים יותר, סביב 9-10, אפשר כבר להסב את תשומת לבם/ן לכך שרוב השחקנים והשחקניות, למשל, עדיין מציגים ומציגות מבנה גוף מאוד ספציפי.
אפשר לשבח אתרי קניות בגדים בהם דוגמניות מכל הגדלים. אפשר לצפות ביחד בתוכנית בטלוויזיה ולהציף חשיבה ביקורתית: "שמת לב שב'הישרדות' כולם רזים ורזות, והיחיד שלובש חולצה הוא מי שלא רזה? למה בעצם?" וכו'. ככל שנקדים לפתח חשיבה ביקורתית כלפי מודל היופי, כך הם/ן יוכלו יותר להבחין בין מסרים חיצוניים ולחצים חברתיים הנוגעים לגוף שלהם/ן, לבין מה שבאמת מתאים ונכון להם/ן.
הבית בכלל וההורים בפרט הם סוכני החיברות הראשונים ברוב תחומי החיים. כלומר, לנו השפעה מכרעת על תפיסות עולם ונקודת המבט של הילד/ה כלפי העולם. ככל שנפתח מוקדם יותר מודעות לנושא נוכל לעודד אותם/ן לאהבה עצמית, לקבלת הגוף שהם קיבלו ולביקורת כלפי שלל המסרים השליליים שמקיפים אותם/ן. כך, נוכל לטפח ילדים וילדות שיגדלו להיות מבוגרים מאושרים יותר, עם דימוי עצמי טוב ובטחון עצמי גבוה יותר.
