עם כל הכבוד להכלה, זה ממש לא משנה אם אתם סבבה עם גייז
נועה נופר // עיתון הארץ // 14 ליולי 2022
גמעתי את הסדרה "עוצר נשימה" של נטפליקס, על מערכת יחסים בין שני נערים. אני יודעת שזה כבר אולד־ניוז, הרי עברו כבר כחודשיים מאז שהיא עלתה לאוויר, ובכל זאת, הרשו לי להיעזר בה כדי לדבר על הפספוס המרכזי שבמאבק לנרמול זהות להטב"קית וקידום שיוויון זכויות. זהירות, יש גם ספוילרים.
אנחנו חיים בחברה הטרונורמטיבית, שבה כל משיכה שאינה בין גבר לאישה נתפסת כחריגה, שונה ולעיתים גם משוגעת ומסוכנת. כל המסרים הגלויים והסמויים בכל הנוגע לזוגיות ומיניות נוגעים בקשרים הטרוסקסואליים. זה בא לידי ביטוי גם בייצוגים בטלוויזיה ובקולנוע, כשלרוב במרכז העלילה מככב זוג הטרונורמטיבי, כלומר בהכרח גבר ואישה. וגם אם לא צויין דבר נגד זהות להטב"קית, המסר העקיף שמועבר הוא שזוהי הזוגיות העיקרית, המרכזית והחשובה.
יש כיום שלל זהויות מגדריות ושלל דרכים להתבטא ולבטא את עצמך, אלא שבגלל שהחברה היא הטרונורמטיביות, בעל זהות גברית חייב להיות בהכרח בעל פרפורמטיביות גברית - בטון הדיבור, ההליכה, הלבוש, הבעת הרגשות ועוד. וכך גם בעלת זהות נשית. בבתי הספר, בעיקר, נערים מוקצים אם הם מעזים להביע רגשות או לפעול באופן שאינו נחשב גברי בחבר'ה. "יא הומו", הם יכנו אותו, גם כאשר רבים מבני הנוער מחזיקים בתפיסה עצמית של מי שאינם הומופוביים. אין סתירה בעיניהם בין תפיסתם המכילה, לבין השימוש במילה "הומו" כמילת גנאי. וזאת משום שהחברה הרגילה אותנו שאפשר להחזיק בשני אלו יחדיו. זוהי התרבות ההטרונורמטיבית - וזה הפספוס הגדול.
תרבות הטרונורמטיבית בהחלט יכולה להצהיר שאינה הומופובית ולשאוף לשיוויון זכויות לבעלי זהות להטב"קית, אך במקביל היא מייצרת מסר הפוך וכפול לפיו הנורמלי הוא הטרונורמטיבי. כל השאר יכולים להתקבל באהבה, אך לנצח הם ייחשבו כאחרים ושונים. הטרונורמטיביות מזיקה לכולנו, ומגבילה אותנו גם בתוך הזהות הגברית או הנשית שלנו. למעשה, החוקר הנודע אלפרד קינסי גילה בשנות ה-40 כי רק 10% מהאנשים הם הטרוסקסואליים בלבד או הומוסקסואליים בלבד. כל השאר נמצאים על רצף של מיניות ומשיכה, אולם אנו לא מאפשרים לעצמנו לבחון זאת בגלל המסר ההטרונורמטיבי שמקבע אותנו.
מסר עקיף
ב"עוצר נשימה" דמותו הנפלאה והמורכבת של ניק נלסון (קיט קונור) מבוססת על נער שגדל על מסרים הטרונורמטיביים שהביאו לבלבול ובהלה כאשר החל להבין שהוא נמשך גם לבנים. אמו (אוליביה קולמן) יוצאת מתוך הנחה שהוא נמשך לבנות ולא מעלה בדעתה אפשרות אחרת. הוא דמות "גברית", וכאשר צ'ארלי ספרינג (ג'ו לוק) מתאהב בניק, כל חבריו של צ'ארלי אומרים שאין לו סיכוי שנער כמו ניק יהיה הומו. אמירות כאלה שאנחנו לא מייחסים להן חשיבות, למעשה מעבירות מסר עקיף שאם אתה בעל פרפורמטיביות גברית, אתה בהכרח נמשך לבנות.
על אף שאמו של ניק מקבלת את היציאה שלו מהארון ואת מי שהוא, היא נאלצת גם להרגיע את הסערה שבה הוא נמצא. אם ניק היה מקבל מאמו בגיל צעיר מסרים שלהימשך לבנים זאת אופציה לגיטימית, ממש כמו להימשך לבנות, אולי גם החשש שבחשיפה היה נמנע ממנו.
דוגמה נוספת שמייצגת התמודדות הטרונורמטיבית אחרת, היא בדמותו של צ'ארלי שבגיל צעיר הבין שהוא נמשך לבנים, ובניגוד לניק לא היתה לו ברירה אלא לצאת מהארון משום שהחברה סימנה אותו כ"נשי", שאינו תואם לדמות "גברית". הוא גמלוני, מחובר לרגש שלו ונתפס כנער חלש. הומו. אין לו את הפריבילגיה להתלבט, גם אם היה רוצה בכך. גם זה תוצר של חברה הטרונורמטיבית - כל מי שלא עונה לדמות הגברית הוא בהכרח הומו.
ובכלל, עצם היציאה מהארון עבור להטב"קים היא כשלעצמה תוצר של חברה הטרונורמטיבית. האם אדם מעדה מסוימת צריך להצהיר על כך ברבים ולספר על זהותו לכל? ייתכן שיבחר שכן, ייתכן שיבחר שלא, אך אין זה מצופה ממנו. אם היינו חיים בחברה שלהימשך לבנים, בנות או כל המגדרים זו אופציה, אז בכלל לא היה צורך לצאת מהארון. למעשה, להטב"קים נאלצים לצאת מהארון שוב ושוב במהלך חייהם בכל פעם שהם מגיעים למקום חדש, תוך חשש מהתגובות. לעומת זאת, הטרוסקסואלים לא נדרשים לכך, כי ההנחה מראש היא שכולנו הטרוסקסואלים. גם זה כמובן תוצר מרכזי של חברה הטרונורמטיבית.
מאבק לשוויון זכויות ומאבק בלהט"בופוביה הן חשובות לאין שיעור, והן צריכות להמשיך להיות חלק מרכזי בחיינו. יחד עם זאת, שינוי דפוס המחשבה הוא הכרחי. בעידן בו יש ייצוג של להטב"קים במדיה וברשתות החברתיות, נראה שהחברה שלנו כבר בשלה לכך.