השאלה הנכונה היא "מה גודל הלב שמחובר לזין שלך?"
מיכאל קרן // עיתון הארץ // 1 לספטמבר 2022
במחקר שנערך בקרואטיה ב-2006 נשאלו 556 נשים על העדפותיהן המיניות. כשנשאלו על חשיבות גודל הפין של הפרטנר עבור סיפוקן המיני, נתבקשו לציין האם הגודל "לא חשוב", "חשוב במידת מה" או "חשוב מאוד". 55.3% מהנשים טענו שהגודל "חשוב במידת מה" בעוד 25% מהן טענו שהגודל "לא חשוב" להן. 19.7% טענו שהוא "מאוד חשוב" להן.
במחקר אחר שפורסם ב-2015 מטעם חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה, התבקשו 75 נשים לחוות דעה על 33 דגמים תלת־מימדיים שונים של פין. רוב הנשים העדיפו פין שהיקפו ואורכו אינם גדולים בהרבה מהממוצע. סקר אינטרנטי של האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי (APA) אשר כלל מעל 52 אלף איש ואישה, מצא ש-85% מהנשים מרוצות מגודל הפין של בן זוגן, לעומת רק 55% מהגברים שמרוצים מגודל הפין של עצמם.
מסיכום הנתונים, אם כן, ניתן להבין שלגודל הפין יש השפעה נמוכה על שביעות רצונה של האישה. כלומר, פין גדול הוא בחזקת nice to have; נחמד שיש, אבל לרוב אינו חובה. לעומת זאת, אצל גברים התמונה יותר מורכבת. לא כל הגברים עסוקים בגודל הפין שלהם, ומטבע הדברים זו סוגיה שעוסקים בה בעיקר אלו החשים חוסר שביעות רצון או חרדה לגבי עצמם, כלומר כמעט ממחצית הגברים בעולם. אז מדוע בעצם גברים עסוקים בגודל הפין שלהם יותר מהנשים שאיתם?
השאלה "האם הגודל קובע" מרכזית מאוד בחברה שלנו, כאשר לרוב היא נאמרת כמטאפורה בשדות שאינם קשורים כלל לאנטומיה של הזכר. חברות הייטק, למשל, יכולות להתחרות "למי יש יותר גדול" כאשר המנצחת היא זו המצליחה לתכנן את השבב הכי קטן. כלומר, ברור לנו שנושא השיחה כמעט לעולם אינו גודל הפין של הגבר, ובכל זאת המטאפורה הזו ממשיכה לקיים קשר סמלי הדוק בין פין גדול לעוצמה, מסוגלות ופריון.
הקשר בין הפאלוס, ביטוי סמלי של זקפה זכרית גדולה, לבין עוצמה, מסוגלות ופריון הולך אחורה לפחות עד ימי מצרים העתיקה - דרך כל התרבויות בעולם. מהטוטם האינדיאני, דרך ציורי הקיר בחורבות פומפיי מהמאה הראשונה לספירה, ועד אנדרטת אובליסק לוקסור בפריז או אנדרטת וושינגטון. מאז ומתמיד, העמוד הזקוף היווה סמל לעוצמתם של שליטים ותרבויות.
אולם, מעבר למשמעות הסמלית הקלאסית, ישנן כמה סיבות נוספות שבגללן גברים עסוקים בגודל הפין שלהם.
מסר חברתי מזיק
משנות ה-50 של המאה הקודמת לערך, דימוי הגוף של נשים נמצא תחת מתקפה. אידיאל בלתי אפשרי של יופי ורזון מוצג בכל מדיה אפשרית ומפעיל לחץ פסיכולוגי אדיר על נשים להיות רזות יותר, לצרוך יותר קוסמטיקה ולפנות לניתוחים פלסטיים - או בשמם המכובס "רפואה אסתטית", כאמצעי להשבת דימוי גוף חיובי. בהתאמה, אחוזי האנורקסיה במערב הכפילו את עצמם מאז שנות ה-60, ההוצאות של נשים על קוסמטיקה עולות בהתמדה וניתוחים פלסטיים הולכים וצוברים יותר פופולריות.
בשנים האחרונות עולה המודעות לנזקים סביב הנושא הזה, וקמות תנועות־נגד המבקשות להחזיר לנשים את האשרור שהן יפות כמו שהן. חברות ענק בתחום האופנה והקוסמטיקה כגון דאב, אולווייז, אדידס, איירי או אמריקן איגל מתגאות בקמפיינים המקדמים אידיאל יופי רחב תוך שילוב של מגוון מבני גוף בקמפיינים שלהן. תנועה זו נקראת "בודי פוזיטיב" וזה שינוי חשוב ומבורך. אלא שאצל גברים זה לא קרה.
נכון שבהשוואה לאידיאל היופי הנשי, גודלו של איבר המין הזכרי לא זוכה כמעט להתייחסות במדיה, אך כשהוא כן זוכה להתייחסות - היא תמיד דומה. ובאופן מפתיע, המסר החברתי שגורם לגברים להחפיץ את עצמם ולפתח חרדות בנוגע לאיבר הכי פרטי שלהם, שורד באין מפריע. נערים וגברים לא נחשפים לאף מסר חברתי שסותר או מבקר אותו, וזה כמובן פוגע בדימוי הגוף שלהם ובביטחון העצמי.
במקרי קצה עשויים גברים ובעיקר נערים לפתח הפרעה נפשית הנקראת Penile dysmorphic disorder (PDD), כלומר הפרעה בתפיסת גודל הפין, שחולקת קווי דמיון מאד ברורים לאנורקסיה שממנה סובלות בעיקר נערות. שתי ההפרעות הללו מאופיינות בכך שאדם שופט את גופו באופן שלילי מאוד, שאינו מעוגן במציאות האובייקטיבית. שתיהן יחד מלמדות אותנו שיעור כואב על השפעתם המזיקה של מסרי בודי־נגטיב על נפשם העדינה של צעירים וצעירות.
אשליה והסללה
כל גבר רוצה להיות "טוב במיטה". שם גברים מתקפים או מפריכים את תחושת הערך העצמי שלהם. אך מול החשיבות האדירה שיש לתפקוד המיני עבור הביטחון העצמי של הגבר, גברים רבים מרגישים שאין להם כלים טובים לנווט את מעשה האהבה באופן שירגיע את חששותיהם ויבטיח שהם יספקו את בת זוגם.
בתוך חוסר האונים של אי הוודאות הזו, עומד גודל הפין כנקודת ייחוס ברורה. זהו כלי פרקטי שמדידה שלו מאפשרת, לכאורה, לדעת איפה אני ביחס לאחרים. לזה מצטרפת גם סוגייה שכגברים רובנו מוסללים אליה - להמיר סוגיות שמעוררות בנו חרדה ומצוקה לחידות שיש להן מענה שכלתני, רציונלי פשוט. כך, פין גדול נתפס באופן שגוי כ"כלי עבודה" וככל שהכלי יותר גדול כך העבודה נעשית יותר ביעילות. כאילו שפין גדול מביא אישה לסיפוק מיני באותה דרך שבה פטיש אוויר שובר קיר לערימת אבק. לכאורה מדובר בפיזיקה פשוטה, חיכוך, תנועה ומסה. זה כמובן לא נכון כלל.
הכמיהה הגברית לתת
רוב השיח העוסק כיום במיניות גברית נסוב סביב הקשרים שליליים, כשהמיניות הגברית מוצגת כאקט של לקיחה. לצערי ישנם מרחבים גבריים מסוימים שבהם השיח הוא אכן שיח של מיניות לוקחת, הישגית וכוחנית בה הגבר אמור "לעשות" כמה שיותר נשים. באקלים התרבותי הזה קל להבין איך הארכיטיפ של הגבר כנותן ומעניק נשכח כמעט כליל. קשה לדמיין מיניות גברית אחרת, ואפשר לטעות ולחשוב שעבור גברים - הגבר האידיאלי היה תמיד "זיין־על" קשוח וקהה חושים. אין זה כך.
ברוב הדתות והפילוסופיות העתיקות שהיוו את ערש התרבות העכשווית, הארכיטיפ של הגבריות האידיאלית, "גבר העל" אם תרצו, הוא גבר נדיב, רך, קשוב ואוהב. המיניות הגברית נתפסה בראש ובראשונה כאקט של נתינה ונדיבות עבור האישה. הגבריות בפני עצמה מוצגת כאידיאל של הקרבה ומסירות. בספרות הקבלית מוצג הגבר כ"משפיע" על האישה. אפשר לטעות ולחשוב שהמילה "משפיע" משומשת כאן כפי שהיא משומשת בעברית של ימינו כ"קובע" או "משכנע", אך בשפה הקבלית השפעה משמעה העברה של שפע ושל אור, נתינה.
המילה הקבלית "שפע" מתייחסת גם לזרע, אך לא פחות מכך לאהבה ולכוונת החיבור שהגבר מביא עמו למפגש המיני. גם בהינדואיזם מיוצגת המיניות הגברית האידיאלית בדמותו של האל שיווה החודר אל האלה שאקטי תוך שהוא מעניק לה את כל כולו ומאפשר לה להתמסר בביטחון אל אהבתו וללבוש ולפשוט את כל צורות היקום כולו. איבר המין של הגבר בשפת הסנסקריט מוצג כמנחה שמביא הגבר אל איבר המין של האישה המוצג כמקדש.
הניגודיות האנטומית בין איבר המין הנקבי והזכרי, מעניקה אף היא תשתית פיגורטיבית סימבולית מתאימה לתפיסת המיניות הגברית כמעשה של נתינה - במהלכו "ממלא" הגבר את החלל בגופה של האישה "המבקש להתמלא".
על אף שהיום לעתים נראה שהמיניות הגברית רחוקה מאוד מהאידיאל העתיק הזה, עדיין רוב הגברים כמהים לחוש את עצמם כמעניקים במיניותם. מעניין לראות דווקא ביטויים מיניים הישגיים וכוחניים כגון "לתת עבודה" ו"להביא בה", כצל חיוור ועלוב של אותה כמיהה גברית לחוות את המיניות שלנו כמתנה שאנו נותנים לזולת.
כשמסתכלים על סוגיית גודל הפין מתוך מודעות לכמיהה הזו של גברים לחוות את מיניותם כנתינה, ניתן להבין כיצד באופן סימבולי גודל איבר המין נתפס כגודל המתנה שהגבר מביא. לתת מתנה גדולה זה מרשים ומכבד ואילו לתת מתנה קטנה מהממוצע זה, ובכן, די פאדיחה. כמובן שבאותו ארכיטיפ עתיק של גבר מעניק ואוהב, ההתייחסות לנתינה היא רגשית, מטא־פיזית, ולא נמדדת בסנטימטרים. אבל כשהכמיהה להעניק פוגשת שיח תרבותי תחרותי והישגי, נוצר מעין בלבול שמותיר 45% מהגברים, לפי הסקר האמור, עם מידת מה של תסביך נחיתות.
במבט מרחוק קל לראות שהסיבה העיקרית לכך שהשיח הזה ממשיך להתקיים, היא שאנחנו כחברה לא מאוד מתרגשים מהנזקים שלו. גברים נתפסים תרבותית כחזקים ויציבים רגשית ולכן כשמתנהל שיח תרבותי פוגעני כלפיהם, הנטייה היא לפתור את זה בהומור מאשר לקרוא לזה במונחים החדים והמדויקים שהפעילות הפמיניסטיות של המאה החולפת היטיבו לטבוע: החפצה, הקטנה ודיכוי.
בשביל לחיות את המיניות שלנו, הגברים, בצורה מיטבית, אין צורך בזין ענק. הדרך לשם היא מנטלית. רגשית. זה כרוך בתרגול של הקשבה, של פתיחת הלב, של קבלה שלנו ושל הזולת, ושל יכולתנו לפגוש בעיניים פקוחות ובלב רוטט את כל סקאלת הרגשות החיים בנו - ובו.
יש שאלות הרבה יותר חשובות לשאול מאשר מה גודל הפין שלנו: כמה נוכחות אמיתית אנחנו מסוגלים להביא למפגש המיני? כמה אנחנו כנים שם? האם אנחנו יודעים לזהות מה לא מתאים לנו? האם אנחנו מסוגלים לתקשר את זה? כמה נוח לנו להביא את עצמנו כפי שאנחנו; אמיצים, מפוחדים, פגיעים, נכונים ללמידה, מלאים באהבה, מבולבלים ומבקשים הכלה. נדמה לי שהשאלה האמיתית צריכה להיות "מה גודל הלב שמחובר לזין שלך, כמה הוא פתוח והאם הוא בכלל מחובר?".