דווקא אלה שהגנו עלינו, צריכים להתחבר מתחת לשמיכה ביום העצמאות
מיכאל קרן // עיתון הארץ // 24 לאפריל 2023
כחברה, אנו מתייחסים אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה כאל תופעת טבע דוממת, כזו שפשוט נמצאת שם בכל שנה מחדש. אנו אמנם מפנים אל היום הזה זרקור, עוטפים אותו בצבעי שחור־לבן ונוסטלגיה ומעלים על נס את זיכרון הנופלים - אך במקביל אנו מתכחשים לרבבות החיים הכואבים, שנאבקים יום־יום לחיות חרף הזיכרון שאינו מרפה. הם לא מצליחים לשכוח, ולנו אסור לשכוח אותם.
לפני כמה שנים חבר קרוב שלי חזר ממילואים והתקשה לחזור לשגרה. בהתחלה היה קשה בכלל לזהות שמשהו אצלו השתנה. הוא קצת נבהל מרעשים חזקים והיה קצת יותר בסטרס, אך עד מהרה זה הידרדר למצב שבו הוא נאלץ לפרוש מהלימודים ומפרנסתו כדי להתפנות כליל לטיפול בפוסט טראומה שלו, שלוותה בחוסר שינה, התקפי חרדה, פחד מכל מה שמזכיר צבא, נשק או מדים.
כשהבנתי שהוא לא מקדם את השחרור שלו ממילואים כיוון שהוא יחטוף התקף חרדה רק מלראות על צג הטלפון את צמד המילים "מספר חסוי", התקשרתי עבורו לקצינת הקישור. כשטענתי בפניו שמגיע לו גם לקבל הכרה כנכה צה"ל, הוא ענה לי: "לא מספיק שאני מוציא פטור ומנצנץ על החבר'ה מהמילואים, אתה רוצה שגם אבקש על זה פרס כספי?".
רבים מאוד מאלו ששבו "בשלום" משדה הקרב, סוחבים סיפור דומה ואותה עמדה שלילית כלפי הצורך שלהם בטיפול. למעשה, הסקר האמריקאי הלאומי משנת 2013 לחקר אלכוהול ותנאים הקשורים בו, מצא כי 10% מקרב חיילים משוחררים שהשתתפו בלחימה בגילי 30-44 לוקים בפוסט טראומה. בגילים צעירים יותר היא אף גבוהה יותר.
יום הזיכרון הוא יום קשה במיוחד עבור אלו המתמודדים עם פוסט טראומה צבאית כיוון שהמרחב הציבורי מלא טריגרים שמפעילים את הטראומה. לכאורה, הם ברי מזל. הם חזרו בחיים. אין להם על מה להתלונן.
"חשבתי שהוא פשוט אטום"
בפרק 2 בעונה 6 של "הטרמפיסטים" בכאן 11, המראיין יאיר אגמון מעלה לרכב גבר בשם ירון המתמודד עם פוסט טראומה ממלחמת לבנון השנייה. אגמון מסיע את ירון לטיפול פיזיותרפיה לאחר שכמעט איבד את ידו בעת שניסה לנפץ באגרופו דלת זכוכית במהלך ריב סתמי עם אשתו. ברגישות נדירה מצליח ירון להסביר איך חוסר אונים יומיומי מוציא ממנו תגובת זעם (FIGHT) שמקומה בשדה הקרב. כך, הוא גם מסביר איך במהלך חופשה משפחתית הוא מוצא את עצמו צורח על בנו בבריכה של המלון כשהוא מנותק מהסיטואציה ולא קולט אותה (FLIGHT).
במסגרת עבודתי כמנחה מעגלי גברים ותקשורת מקרבת, עולים שוב ושוב סיפורי טראומה בקרב המעגל השני: צעיר נזכר בצעקות ביעותים של אביו, נערה שמבינה שיש קשר בין העובדה שאביה נוטה לניתוק רגשי לכך שהוא מעולם לא הסכים לספר על שירותו הצבאי. "הניתוק הרגשי של אבא שלי זה מה שגרם לאמא שלי להתגרש ממנו", סיפרה, "והיום אני מבינה שזו לא תכונת אופי מולדת, אלא דרך התמודדות. אני חשבתי שהוא פשוט כזה - אטום. האמת, הוא אף פעם לא סיפר שהוא פוסט טראומטי, ויכול להיות שהוא בכלל לא מודע לזה".
צעירה נוספת סיפרה שסבא שלה, שלחם במלחמת יום כיפור, החל לטפל בפוסט טראומה שלו 46 שנים לאחר תום המלחמה. מוטב מאוחר מלעולם לא. מעטים הנתונים בישראל, אך סקירת מחקרים מעלה כי פוסט טראומה מופיעה באופן כרוני אצל כ-17% מבין מי שנחשפו לקרב - חישבו בכמה משפחות ישראליות מדובר. לכן, אם יש בסביבתכם גבר שנוטה להתקפי זעם, שמעשן או שותה יותר מדי, שנוטה לחוסר יציבות רגשית או שחלילה התאבד או ניסה להתאבד - ייתכן שזה קשור לפוסט טראומה שהוא סוחב מהצבא וכדאי לאבחן ולטפל בנושא; בניגוד למילותיו מלאות ההומור העצמי של ירון מ"הטרמפיסטים": "אני גולנצ'יק, גולנצ'יקים הם קשוחים. אני לא צריך טיפול".
מה אנחנו יכולים לעשות כחברה על מנת להקל על הסובלים מפוסט טראומה?
הנצחה לצד הכרה.
את הנופלים יש להנציח ולחבק את המשפחות השכולות, אך במקביל יש להרחיב את משמעות היום הלאומי ולהופכו גם לכזה המכיר בסבלם של השורדים. בינתיים נדמה שיום הזיכרון עושה בדיוק את ההפך; במקום לתת מקום לכאב ולקושי שחווים מדי יום המתמודדים עם פוסט טראומה, הוא מעלה על נס את הקרבת החיים ושולח מסר לכל אלה שכמעט מתו, שהם צריכים להיות אסירי תודה שהם מעל האדמה ולא מתחתיה.
ביום הזה צריך גם לחבק את הסובלים מפוסט טראומה, להזכיר את הסימפטומים המעידים עליה, להתייחס אל נורות האזהרה סביב אלימות במשפחה ואובדנות, להזכיר כתובות רלוונטיות לתמיכה ולהזמין את המתמודדים ומשפחותיהם לפנות לעזרה וטיפול.
הדחקה פחות מזוקקת.
יום הזיכרון הוא מרחב למפגש עם חוויית הפְּגִיעוּת הלאומית. בגלל הקושי שבו, פיתחנו מנהגים נמרצים להדחקה, כמו יום העצמאות שהוא מפגן אותנטי של שמחה, שמעדן את הכאב ומפגין את כוחנו. אך כשפיצוצי הזיקוקים וריחו החרוך של בשר המנגלים מגיעים יום אחרי יום הזיכרון, קשה לטעון שאין כל קשר בין אופן החגיגה לזוועות המלחמה.
מה שנחווה אצל רובנו כמופע מרהיב של אורות בשמי הלילה, נחווה אצל רבים מהנפגעים כטריגר לזוועות. האבסורד הוא שדווקא אלה שהגנו על המדינה ושילמו בבריאות נפשית, צריכים להגיף את התריסים ולהתחבא מתחת לפוך כשאנחנו חוגגים את עצמאותה. בדיוק בשל הסיבה הזו, החל בשנים האחרונות קמפיין הקורא לשלטון המקומי להפסיק עם הזיקוקים ביום העצמאות, ויש לקוות שהשנה יותר ראשי וראשות ערים יצטרפו למגמה.
מקום לשיח ולחיבור אחר.
בדיוק כמו שחלקנו נרצה לחגוג את יום העצמאות עם זיקוקים והופעות, וחלקנו נעדיף סרט בורקס בבית, כך נכון שיהיה מגוון של דרכים להתחבר לכאב, לאבל, לפחד ולתקווה שמעורר בנו יום הזיכרון. רבים מאיתנו סוחבים מטען רגשי כבד - אם בגלל חוויות צבאיות קשות, אם בשל אבל משפחתי, או חיבור עמוק לזהות הפטריוטית ואם דווקא בגלל תחושות אמביוולנטיות כלפיה.
הטקסים הרשמיים מהווים ערוץ אחד, רשמי וידוע מראש לחיבור עם התוכן של היום הזה, ורצוי שנמצא דרכים נוספות. ביחד עם אסף שוורצמן, יוצר תיאטרון ומנחה לנוער במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אנו מובילים זו השנה השניה את המיזם ההתנדבותי "הַקְשֵׁב", אשר במסגרתו ייפתחו ביום הזיכרון הקרוב עשרות מעגלי שיח בכל רחבי הארץ עבור גברים הרוצים לשתף את אשר על ליבם. למענם ולמען משפחותיהם.
מוקדי סיוע:
היחידה לתגובות קרב באגף השיקום של משרד הביטחון נותנת מענה וסיוע שיקומי למי שנפגעו פיזית או נפשית במהלך השירות הצבאי על רקע חשיפה לאירועי לחימה ופעילות מבצעית
"פרויקט רסיסים" של ארגון נט"ל
עמותת "בשביל המחר", המסייעת ללוחמים משוחררים בעיבוד חוויות טראומתיות מהצבא
