זה הזוי ומפחיד שאישה צריכה לבקש מזרים אישור להחליט על גופה
מיכאל קרן // עיתון הארץ // 28 לספטמבר 2023
לאחרונה מצאתי את עצמי בדירה קטנה הסמוכה לבית חולים גדול, בה פועלת אחת מהוועדות להפסקת הריון הפזורות ברחבי הארץ. ליוויתי מישהי שקרובה ללבי, בבקשתה להפסיק הריון לא רצוי. על דלת הדירה מופיע שלט בכתב יד - "הוועדה"; בלי לוגו של בית החולים, בלי סימן שיסגיר באיזו ועדה מדובר.
על אף שהיא אמורה להיות חלק מבית החולים, היא מופרדת ממנו. קשה למצוא אותה. "כן, אני יודעת", אומרת מזכירת הוועדה. "קשה למצוא אותנו. זה בכוונה, אין לנו ברירה. אנחנו מתחבאות פה מכל מיני אנשים וארגונים שעדיף שלא ימצאו אותנו. זה לטובת הנשים", היא מוסיפה. "כבר היו מקרים מעולם".
על קיר חדר ההמתנה הקטנטן פוסטר עליו כתוב "אל תישארי עם זה לבד", המזמין נשים החוות אלימות לפנות לצוות לבקשת עזרה. לידו פוסטר נוסף עם "נורות אדומות" לזוגיות אלימה. עיניי נחות על אחד הסעיפים המנוסחים בו: "אם הוא קובע ומחליט עבורך ואת נאלצת לעשות דברים שאינך רוצה זו נורה אדומה". כמה אירוני, אני חושב לעצמי, המדינה קוראת לנשים להישמר מגברים שמתנהגים כמוה.
בשנת 2023 מדינת ישראל עדיין אוסרת על נשים להחליט על גופן. הפלות אסורות, אלא באישור ועדה להפסקת הריון המורכבת משני רופאים או רופאות ועובד או עובדת סוציאלית (לפחות אחת צריכה להיות אישה). רק לוועדה הסמכות לאשר הפלה - או לא - בהתבסס על חמישה קריטריונים: נשים עד גיל 18 או מעל 40, אונס או גילוי עריות, סיכון נפשי או גופני לאישה, הריון מחוץ לנישואים וסיכוי למום אצל הוולד. במקרה שהבקשה אינה תואמת את המקרים האלה - היא לא תאושר.
סמליות מסוכנת
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, כי 99.6% מהנשים הפונות לוועדה זוכות לאישורה. הנתון הזה מבלבל, כי על פניו אפשר לטעון שהוועדות להפסקת הריון בישראל הן סתם חותמת גומי סמלית, ובפועל כל מי שרוצה עושה הפלה. ובכן, זו טעות כיוון שהסמליות הזו חשובה.
עצם קיומו של המוסד נותן רוח גבית לתפיסות מחפיצות ומקטינות כלפי נשים. המדינה תובעת בעלות על רחמן של נשים כאילו הם שלה, מתייחסת אליהן כאל אמצעי ייצור של האומה ומניחה שהן אינן יכולות לקבל החלטה כזו על דעת עצמן. וזו סמליות מסוכנת. מוסד שמנשל נשים "רק באופן סמלי" מבעלותן על גופן - הוא מוסד מסוכן.
מעבר למשמעות הסמלית, יש פה גם משמעות מעשית מאוד ומדאיגה מאוד. ביולי אשתקד אישרה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת רפורמה שהוביל שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ (מרצ), ובה שורה של תקנות שנועדו להקל את התהליך שעוברות נשים בוועדה. במרכז הרפורמה הפסקת הריון באמצעות מתן תרופות במרפאות קהילתיות, וביטול החובה להתייצב פיזית מול הועדה על ידי הפיכת ההליך למקוון. עבור נערות ונשים מרקעים מסוימים, היכולת לבצע תהליך מקוון "ולקפוץ" למרפאה לבצע הפלה במקום לשכב יומיים בבית חולים, היא הבדל בין חיים למוות.
אולם בפועל, זמן קצר לאחר מכן הוחלפה הממשלה - וכמעט אף סעיף מהרפורמה לא יצא לפועל. כל עוד החוק אומר שהפלה היא אינה חוקית, לפוליטיקאים יש כוח כמעט בלתי מוגבל. הם יכולים לשנות את התקנות הקובעות מי יישב בוועדה, מה יהיו הקריטריונים לאישור, כמה זמן נשים ייאלצו לחכות לוועדה וכמה זה יעלה. ב-2017 הוועדה למעמד האישה בכנסת הצליחה לנגח יוזמה של ח"כ יהודה גליק (הליכוד) וח"כ עבד אל-חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת) שהציעו שהוועדה תכלול גם איש דת.
כמו בארצות הברית, בקצה השמרני מבינים שאם הם יצליחו לשכנע את הציבור בארץ - או שאתה נגד הפלות או שאתה שמאלן בוגד - הם יזכו לכוח פוליטי רב, גם אם הרוב הימני אינו מזדהה עם שלילת הבעלות של נשים על גופן. כי בישראל אוהבים ילדים. זו מדינה שבה טיפולי פוריות נמצאים בסל הבריאות, אך אמצעי מניעה אינם - מלבד גלולות לנערות ונשים עד גיל 20 בלבד. כשזה הלך הרוח, קל להבין איך נוצר שיח ציבורי שמאשים ומבזה נשים שבוחרות ליזום הפלה.
השיח הזה מייצר הרבה אשמה אצל אותן נשים, ומציג את הוועדות להפסקת הריון כבעיה של מיעוט נשי בור, קל דעת ומופקר - כאשר בפועל מדובר על נשים רבות במדינה. ההשתקה היא אכזרית ובלתי נראית, והגיע הזמן להפסיק את הבושה ולהרים קול צעקה.
חשוב לומר, אף אחת לא מתכננת להגיע לוועדה להפסקת הריון כחלק ממסלול חייה התקין. כמו שתיארה זאת האישה שליוויתי: "אני אישה בזוגיות יציבה עם שני ילדים מקסימים, ופתאום אני מוצאת את עצמי נאלצת להתחנן לרופאת המשפחה, שאני לא ממש מכירה, שתכתוב שהריון יסכן את בריאותי הנפשית ולקוות שהיא תסכים לזרום איתי. זה כל כך הזוי ומפחיד ומשפיל שבישראל של היום אישה צריכה לבקש מזרים מוחלטים אישור להחליט על גופה. אם לא הייתי עוברת את זה בעצמי, הייתי מתקשה להאמין שזה קיים. והכי מכעיס זה שהעו"סית של הוועדה עוד אומרת לי שאני צריכה להגיד תודה כי במדינות אחרות זה יותר גרוע".